פסק-דין בתיק ת"א 24128-06

נתוני רקע ועובדות

1.         התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבעים בגין הפרת חוזה ונזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך.

התובעת הינה אזרחית ישראלית והארועים נשואי התביעה התרחשו רובם ככולם, בישראל. כיום, במועדים הרלבנטים לבירור תיק זה, היא מתגוררת ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.

ביום 1.7.06 יצרה התובעת קשר עם הנתבעת לצורך קבלת הצעת מחיר להעברת כל תכולת דירתה מהעיר חיפה שבישראל לעיר יוהנסבורג שבדרום אפריקה. מכתב התביעה עולה כי מספר ימים לאחר פניית התובעת הגיע נתבע  2, שהיה בתקופה רלוונטית אחד הבעלים של נתבעת 1, והעריך את כל תכולת הדירה בין 35 ל - 30 קוב מטר. בהתאם להערכה זו ניתנה לתובעת הצעת מחיר לפיה 20 רגל קונטיינר יעלה כ - 4,100 $ וכל 1 קוב מטר נוסף יעלה 210$ . כמו כן נקבע כי לעלויות תתווסף עלות ביטוח בשיעור 2% מתכולת הדירה. התובעת הסכימה להצעת המחיר ובין הצדדים סוכמו פרטי העסקה.

2.      מכתב התביעה עולה כי ביום 23.8.06, יום האריזה בפועל, לאחר שרוב תכולת הדירה כבר הועמסה על המשאית, הנתבעת 1 החליטה לפתע לחזור בה מהסיכום בין הצדדים והודיעה לתובעת כי יהיה עליה להוסיף סכום כסף נוסף למחיר שכבר נקבע וזאת עקב חריגה לטענתה בגודל תכולת הדירה. התובעת הסכימה לחריגה קטנה בסכום אולם לאחר שכל תכולת הדירה כבר הועמסה על המשאיות, החליטו הנתבעים לטענתה לחזור בהם שוב מההסכם אלא שהפעם, דרשו פי 4 מהסכום שנקבע והוסכם בין הצדדים קרי, 16,400 $. התובעת סירבה לשלם את הסכום המופרז ולאחר דין ודברים הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישולם לנתבעת 1 סך של 8,000$ (סכום כמעט כפול מהסכום הראשוני). לטענת התובעת היא סברה כי יש בתשלום זה כדי לשים את הפרשה מאחוריה והיא תוכל להתחיל את חייה החדשים בדרום אפריקה בשלווה.

3.      עוד לטענתה, הייתה הסכמה בינה לבין הנתבעים כי הנתבעת תאחסן את התכולה במחסניה בארץ ולא תשלח אותה לדרום אפריקה עד להודעה של התובעת. למרות האמור ביום 14.09.06 יצאה האוניה מנמל אשדוד עם תכולת ביתה של התובעת והגיעה ביום 29.10.06 לנמל יוהנסבורג אשר בדרום אפריקה, כל זאת מבלי לקבל את הסכמת התובעת וללא ידיעתה וזאת עד לחודש נובמבר בו נרשמה הפנייה הראשונה מאת הנתבעים. התובעת חשבה לתומה כי הכול מתנהל כשורה ואולם, לאחר שהתכולה הגיעה ליעדה בדרום אפריקה החל לטענתה הליך של סחיטה נוספת מצד הנתבעים אשר טענו כי התשלום שביצעה של 8,000$ מהווה תשלום חלקי בלבד ואיימו כי אם לא תשלים את הסך של 16,400 $, התכולה לא תשוחרר. בכל יום של עיכוב בו המכולה לא משוררת מהנמל החוב תופח בשל תשלום דמי אחסנה והוצאות נוספות.

         ביום 20.12.06, שישים יום לאחר הגעת המכולה לדרום אפריקה, הגישה התובעת לבית משפט השלום בחיפה בקשה לשחרור המכולה מידיה של נתבעת 1. ביום 28.12.06 התקיים דיון במעמד הצדדים ובית המשפט הורה לתובעת להפקיד 9,000$ בקופת בית המשפט וזאת לצורך שחרור תכולת המכולה. התובעת הפקידה את הסכום בקופת בית המשפט ובדיון שהתקיים ביום 29.5.07 הורה בית המשפט על שחרור של 14,000 ש"ח מתוך הסכום שהופקד כתשלום בגין שירותים לסוכן הנמל ביוהנסבורג. עם העברת הכספים שוחרר מטענה של התובעת לידיה.

טענות התובעת

4.      לטענת התובעת תכולת דירתה נשלחה לדרום אפריקה בטרם עת על דעת הנתבעים עצמם וזאת מתוך מטרה לסחוט כספים לאחר שהחזיקו כבני ערובה בתכולת דירתה. מעשה זה של הנתבעים אפקטיבי הרבה יותר כאשר תכולת הדירה נמצאת בידיהם וזו שיטה חוזרת של הנתבעים אשר פועלים בדפוס פעולה זהה, בקרב לקוחותיהם. עוד לטענתה , הנתבע 3, הבעלים של נתבעת 1, הינו בעלים של 6 חברות נוספות לפחות אשר מתעסקות באותו תחום, ולא בכדי, שכן התובעת העידה, כמו גם יתר עדי התביעה אשר נפגעו ממעללי הנתבעים כי כל פעם שהתקשרו לחברה בתחום ההובלות הימיות, הם הגיעו משום מה לאותה הכתובת. התובעת טוענת כי נפלה קורבן לדרך פעולתם הנלוזה של הנתבעים אשר נוהגים למשוך לקוחות על דרך של הצעת מחיר זולה ומפתה ולאחר שהתכולה עוברת לידם, או אז מתחיל הליך של סחיטת כספים והלכה למעשה, עד שהם לא מקבלים תשלום כופר נוסף על המוסכם הם מסרבים לשחרר את התכולה ובחוסר תום לב מובהק מנצלים לרעה את זכות העיכבון. התנהלותם הקלוקלת המתוארת, של הנתבעים לא הסתיימה במעשה הסחיטה והנתבעים הוכיחו שאין גבול לעזות המצח, שעה שאף בפני בית המשפט הנכבד הצהירו כי לצורך שחרור המטען הם זקוקים לסך של 14,000 ש"ח נוספים לצורך תשלום לחברת הובלה יבשתית בדרום אפריקה ובעקבות זאת בית המשפט הנכבד הורה על שחרור הסך האמור מקופת בית המשפט לידי הנתבעים אשר העבירו את התשלום לחברת ההובלה ורק כך שוחרר המטען. הנתבעת 1 מעולם לא הציגה קבלה מאת חברת ההובלה היבשתית.

5.      התובעת ממשיכה וטוענת כי כאשר הגיעה ליוהנסבורג מצאה עצמה ללא מקום מגורים מוסדר, ללא תכולה וביגוד ושאר פריטים נחוצים לחיי יומיום ומאידך, נאלצה להפנות את כלל משאביה ואף ללוות כספים רבים מכל הבא ליד על מנת שיעלה בידה להיחלץ מן הצרה אליה נקלעה ולשחרר את רכושה. לאור האמור נגרמו לתובעת נזקים אדירים בגין מעללי הנתבעים אשר עשו כל אשר לאל ידם על מנת לסכל את שחרור התכולה. רק לאחר מאבק משפטי עיקש וניסיונות סחיטה מצד הנתבעים הואילו האחרונים, בהתערבות בית משפט הנכבד, לשחרר את התכולה. לאחר שחרור המכולה שכרה התובעת מומחה מטעמה ואז נדהמה לגלות לטענתה כי כמות התכולה שהייתה מפוזרת ב- 2 קונטיינרים של 40 רגל במקום 4 של 20 כפי שטענו הנתבעים, זהה למעשה לכמות התכולה שהוערכה ע"י הנתבע 2 במועד ההערכה, קרי היה על התובעת לשלם סך של 4,100$ בהתאם להסכם, הא ותו לא. במועד שחרור התכולה נדהמו התובעת ובעלה לגלות כי קונטיינר אחד היה בחציו ריק לחלוטין והשני ריק.

לאור כל האמור טענה התובעת כי הנתבעים הפרו את הסכם ההתקשרות בין הצדדים עת הציבו דרישת תשלום שרירותית של פי 4 מהמוסכם ללא כל עיגון ראייתי ו/או הסכמי ובנסיבות עשקו, הלכה למעשה, את התובעת וניצלו את מצוקתה. התובעת סבורה כי יש לבצע הרמה של מסך ההתאגדות בשל השימוש באישיות המשפטית הנפרדת שנעשה באופן שיש בו כדי להונות את התובעת. כמו כן, התובעת טוענת כי יש להטיל אחריות אישית על האורגנים של נתבעת 1, יחד ולחוד, שכן אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן לחברה כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.

טענות הנתבעים

6.         הנתבעים דוחים את טענות התובעת מכל וכל. לטענתם ציוד התובעת נארז והועמס ביום 23.8.06. ונשלח ביום 14.9.06 ליוהנסבורג. התכולה הגיעה לנמל ביוהנסבורג ביום 29.10.06 אולם רק בחודש פברואר 2007 שכרה התובעת דירה ביוהנסבורג ומכאן שבמשך ארבעה חודשים, מאז הגעת המטען, לא שיתפה פעולה לשחרור המטען, אם בשל חסרון כיס ואם בשל היעדר מקום מגורים קבוע. לטענת הנתבעים כתב התביעה של התובעת הינו קו רצוף של הכפשות ללא כל ביסוס, תוך התעלמות מוחלטת מהתנהלותה הרשלנית ומחדליה שלה.

לטענתם התובעת הזמינה את הנתבעת 1 לתת הצעת מחיר לשירותי הובלה ימית של תכולת ביתה משכונת דניה בחיפה ליוהנסבורג בדרום אפריקה. התובעת חתמה על הסכם בו הוסכם מפורשות על תעריף העבודה. בניגוד לנטען ע"י התובעת ההערכה הראשונית של תכולת הדירה הייתה בנפח של בין 37-40 קוב, עם תשלום נוסף על חריגות ובנוסף הוסכם בין הצדדים כי התשלום יהיה עם סיום האריזה ואינו כולל מע"מ, הוצאות נמל, הוצאות טיפול מסוף, מכס, עמלת סוכן, וכיוצ"ב.

7.         לטענת הנתבעים ביום 23.8.06, הוא היום שנקבע לביצוע האריזה, נוכחו הנתבעים לגלות כי התובעת הוסיפה בעת האריזה פריטים נוספים רבים. ביום ההובלה הגיעו מספר עצום של משאיות והמובילים עבדו מהבוקר ועד הערב, דבר המעיד כי תכולת הווילה (בת 4 הקומות) הייתה אדירה ולא כמתוכנן. לאור הפער הגדול בין ההערכה הראשונית כפי שהוצגה ע"י התובעת לבין כמות התכולה בפועל (כמעט פי 3) הנתבעים 2 ו - 3 פנו אל בעלה של התובעת, שהיה נוכח בעת האריזה והעירו לו על הפער המשמעותי ושאלו אותו אם לעצור או להמשיך באריזה. בעלה של התובעת אישר מפורשות את המשך האריזה, על כל המשתמע מכך. בעת האריזה היו נוכחים במקום התובעת, בעלה ובנה ואף התנהל בין בעלה של התובעת לבין נציגי הנתבעת דין ודברים באשר לתוספת התשלום. מאחר והתובעת בחרה שלא לקרוא לעדות את בעלה נוצרה חזקה לחובתה. חזקה זו אף מתחזקת מאחר ומחקירתו הנגדית של בנה של התובעת, מר ארי גוסט, הוברר כי בניגוד לאמור ולמוצהר רוב תצהיר העדות שמסר הינו עדות שמיעה. יוצא אפוא כי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר אין לה כל סיוע.

לטענת הנתבעים בסיום האריזה ניגש נציג הנתבעת 1 והודיע לתובעת כי החשבון עומד על 16,400 $  וזאת משום שבפועל נארזה תכולה של  מעל 100 מ"ק (נפח הזהה לארבע מכולות 20 רגל) בגינם החיוב על פי ההסכם הינו 4 כפול 4,100$ ובסה"כ 16,400$. התובעת הודיעה כי אינה מוכנה לשלם דבר ושישמעו מהעורך דין שלה. הנתבעת שמלאה את חלקה לפי ההסכם, ארזה את הטובין ונשאה בכל הוצאות האריזה וההובלה בעוד התובעת הפרה בצורה בוטה את ההסכם ולא שילמה אפילו שקל אחד לנתבעת במועד סיום האריזה, דהיינו המועד שנקבע לתשלום שכרה של הנתבעת על פי ההסכם. לא רק זאת אלא שלאחר מכן התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה על אף שיכלה לעשות זאת במספר הזדמנויות. לאחר האריזה והתגלעות המחלוקת בין הצדדים, ניתנו לתובעת מספר אפשרויות: הוצעה לה אפשרות לשלם רק עבור האריזה ולהשיג חברת תובלה אחרת, לאחר מכן ניתנה לה אפשרות לשלם חצי מהסכום טרם השילוח וחצי מהסכום עם הגעת התכולה ליעדה, בהמשך אף הוצעה לה אפשרות להפקיד הסך של  8,000 $ בנאמנות אצל ב"כ הנתבעת כנגד שחרור המכולות ולחסוך דמי אחסנה, דמי שכירות ובתי מלון בסכום הגבוה פי כמה וכמה. התובעת פעלה לאורך כל הדרך בניגוד לדוקטרינת הקטנת הנזק ובניגוד לכל היגיון כלכלי.

8.         לטענת הנתבעים התובעת אף לא פעלה לביטולו של ההסכם ו/או יצרה קשר עם חברות אחרות לביצוע השילוח של הסחורה אלא העדיפה לנתק מגע עם הנתבעת במשך חודש ימים כאשר הנתבעים מנסים ליצור קשר עם התובעת ללא הצלחה. רק לאחר מכן התקשר אל הנתבעת אדם שכינה עצמו "ידיד המשפחה" לימים הוברר כי הוא ב"כ התובעת וביקש לסיים את המחלוקת, הנתבעת הסבירה לו את הסיטואציה שנוצרה והלה יצר קשר עם התובעת וכך חודש הקשר עימה. התובעת הודיעה לנתבעת כי אין לה כסף והנתבעת הציעה כי יבטלו את העסקה והתובעת תשלם רק עבור האריזה והתכולה תישאר בארץ. התובעת לא רצתה לבטל את העסקה ולכן הלכו הנתבעים צעד נוסף לקראת התובעת והסכימו כי חצי מהסכום ישולם באותה עת והחצי השני לפני שחרור התכולה בדרום אפריקה. המדובר היה בהסכם בע"פ באשר להסדרי התשלום של הנתבעת. הסדר כספי זה הוא חריג ובניגוד למדיניותה של הנתבעת אשר נוהגת לגבות את מלוא התמורה עבור עבודתה מיד בתום האריזה. רק בשל חיסרון כיסה של התובעת הסכימה הנתבעת לחלק את התמורה לתשלומים, כאשר תשלום ראשון ישולם מיידית ותשלום נוסף ישולם עם הגעת המטען לנמל היעד. ביום 29.8.06 שילמה התובעת מחצית מהסכום הנדרש ע"י הנתבעים ומכאן שידעה באותו מועד כי התכולה עומדת להישלח ליוהנסבורג. באותו מועד אף הוחתמה התובעת על טפסים הדרושים להוצאת המכולה מישראל, כך שהיה ברור לתובעת שהמכולות עוזבות את הארץ .

עם הגעת האוניה ליוהנסבורג ביום 29.10.06 פנו נציגי הנתבעת אל התובעת והודיעו לה כי יש לשחרר את המכולות ולשלם את יתרת התמורה בתוספת מיסי נמל, התובעת סירבה והודיעה כי תשלם את יתרת חובה בסך 9,850 $ לאחר השלמת בדיקת נפח המטען. בפועל התובעת לא ערכה כל בדיקה מטעמה וניתקה קשר באופן מוחלט עם הנתבעת. היות ומטענה של התובעת הועבר ב-2 מכולות, מכולה אחת הוחזקה ע"י חברת הספנות והמכולה האחרת רוקנה ע"י הנתבעת ואוחסנה אצל סוכנה ביוהנסבורג " BIDDULPHS " וזאת על מנת לחסוך בהוצאות אחסנה יקרות בנמל היעד. לאחר שהנתבעת ראתה כי התובעת לא משתפת פעולה עימה ועומדת בסירובה לשלם חובה ומתעלמת באופן עקבי מפניותיה החוזרות והנשנות. הודיעה הנתבעת לב"כ התובעת במכתב מיום 28.11.06 כי לפנים משורת הדין, מוכנה הנתבעת לשחרר המטען לאלתר כנגד הפקדת סך 8,900$ (במקום 9,850$) ישירות לחשבון ב"כ המשיבה אשר יחזיקו בנאמנות. מכאן שהנתבעת אף נתנה בידי התובעת אפשרות לפנות לביהמ"ש והכול כדי להקטין את נזקיה. מאחר וככל הנראה לא היה לתובעת לאן לשחרר את המטען, היא עיכבה את המכולה בנמל ולא שילמה דמי אחסנה. ביום 16.11.06 הובא לידיעת התובעת כי אי שחרור המטען יגרור הוצאות אחסנה נוספות. כמו כן ביום 20.11.06 נשלח לב"כ התובעת מכתב נוסף ובו דרישת הנתבעת להסדיר התשלומים כדי להקטין נזקי התובעת ולחסוך בהוצאות אחסנת המכולות בנמל היעד. התובעת מצידה עשתה ככל שביכולתה כדי לחבל בתהליך שחרור המכולות מהנמל, ככל הנראה בשל העובדה כי טרם שכרה או רכשה דירה ביוהנסבורג וזאת שוב בשל חיסרון כיסה.

רק ביום 20.12.06, 60 יום לאחר הגעת המטען, הגישה התובעת לביהמ"ש השלום בחיפה בקשה לשחרור המכולה ותכולתה. ביום 28.12.06 התקיים דיון במעמד הצדדים, ביהמ"ש הנכבד הורה לתובעת להפקיד 9,000 דולר בקופת בית המשפט תוך 7 ימים וכנגד ההפקדה תוציא הנתבעת את כל הניירת הדרושה לשחרור המכולות, כאשר דמי האחסנה ישולמו ע"י התובעת.